12 ינואר 2011
שלום עושים עם אויבים לשעבר
במקומותינו מתהלכת אימרה מעוקמת הגורסת כי "שלום עושים עם אויבים". כוונת האומרים לכאורה הינה נאותה, הם רוצים שלום. אך כולנו רוצים שלום ולא רק מפריחי הסיסמאות. אך אם בסיסמאות עסקינן הרי "שלום עושים עם אויבים לשעבר" וההבדל כמוהו כרחוק המזרח מהמערב.
ההבדל בין אויבים לבין אויבים לשעבר הוא מהותי. גם אם אנו נילחמים מול אויבים הרי גם בעצם הקרבות (בכל תצורה שהיא, מסורתית אם גריליה), אין כל סיכוי להגיע למצב של שיחות שלום ופיוס עם האויב, בלא שאותו אויב, אף אם עדיין נילחם בך, עובר שינוי תודעתי ומגיע למסקנה כי רווחתו ויתרונותיו המדינים לא יתעצמו בהמשך הלוחמה עמנו אלא עבורו ניפתח אופק אחר המלמדו כי היגיע העת לשבת ולעשות שלום. הנאמר לעיל הוא כמובן יוצא מההנחה כי בצידנו אנו היגענו כבר לאופק המבוקש ואנו משוכנעים כי שלום הינו הדרך הניבחרת על ידנו תוך שאנו נכונים להגיע לעמק השווה עם יריבנו בתנאים סבירים לנו.
דהיינו, עד אשר שני הצדדים לא יגיעו למסקנות חופפות דומות, אם כי לא בהכרח תואמות לחלוטין, באשר לשאיפתן לשלום עקב אילוצים צבאיים ומדינים, לא יהיה סיכוי להגיע לשלום. בידוע הוא כי לטנגו, לאהבה ולשלום דרושים למצער שנים.
ראו אשר ארע כאשר באיוולתנו ובגבהות ליבנו חשבנו כי נוכל "לכפות" שלום על אויבינו באורח חד צדדי. במבט לאחור לשנת 2005 לעבר אותו גרוש גוש קטיף האסוני לנו, אנו מתבוננים תוך תובנה לאחור מעבר כתפנו ושואלים: "האם התבלעה עלינו דעתנו"? האם הפכנו כולנו לציבור מובל במשכוכית מתעתעת? היכן היתה הספקנות היהודית שלנו, אותה הספקנות אשר שמרה עלינו בגלותנו ונתנה לנו את פריחתנו בארץ ישראל של מחצית המאה העשרים ואילך?
אנו ממלמלים יותר מדי שלום, אך דומה כי המדובר הוא ברוח וצלצולים, להפיס לעומתיים מבפנים ובחוץ. אנו כבר מנסים "שלום" מזה 20 שנים. מוותרים, "הולכים לקראת", "מחזקים את...", שוב מחזקים את....", ובכל פעם שאנו "מחזקים את מחמד" אנו יוצאים מוחלשים, יותר ויותר, הן מבפנים והן מבחוץ.
במבחן המעשה, עברו 20 שנים ואין שלום ולו גם צילו של שלום. אזי למצער עלינו להתפקח מהאשליה כי השלום הוא מעבר לפינה, בהשג ידנו בעתיד הקרוב, הוא לא. לא משום שאנו איננו רוצים בשלום, שהינו חלק מהוויתנו, אלא משום שאיננו מוכנים לשלום בתנאים המוכתבים על ידי יריבינו אשר אלו יביא בוודאות לחורבננו. לכאורה אין קל מלהשיג שלום, "שלום עכשיו", "שלום מיד", "שלום ברגע זה" וזאת במדה ונסכים להתקין יחדיו עם הפלשתינים ובני בריתם היהודים בתוכנו את במת ההוצאה להורג עבור עצמנו, כולל כריכת חבל התליה.
ומהעבר השני, קיימים ציבוריי מיעוט מסוימים בין הפלשתינים החפצים בשלום. לא מאהבת היהודים כמובן וברי כי במדה ויכלו, הרי שהיו מעלימים בדרך כלשהי את הישות היהודית שלידם, אך הינם משלימים ד'לית ברירה (כמונו) עם העובדה כי היהודים נימצאים כאן על מנת להשאר.
חלקו האחר של הציבור הערבי מנסה להחזיק המקל משני הקצוות דהיינו, לחיות בשלום, אך בה במדה לתמוך בלחימה ביהודים כדי לשלול אדמתם ורכושם. זוהי משאלת לב מסוכסכת אשר אופיינית לרבים ממרכז בני העם הערבי. בשפתנו ניקרא הדבר חוסר רציונליות, חזיונות עושר וגבורה הנילפתים יחדיו באין שביב של הגיון פרגמטי להוציאם מכך.
חלקו האחרון של הציבור הערבי הנאמד בכשליש מהכלל, הוא המוליך באף לממלכת חוסר התקווה והתוחלת את כלל ציבורו. והמדובר הוא בצבר הקיצוני-רדיקלי אשר חיי עולם הזה אינם נחשבים עבורו לעומת העושר והאושר שבהקרבה עבור חיי העולם הבא. זהו החלק הפנאטי בציבור הערבי אשר עמו לא נגיע לעולם לשלום.
לא חשוב כלל מה נעשה, את דעתם לא נוכל להפיס וליישב, לא נוכל לקנותם במילים יפות, לא נזיזם מדעתם שטופת פסוקי הקוראן, בוויתורים וב"חיזוקים" ל"אבו" זה או אחר. הללו יראו כל וויתור כחולשה, כל חולשה כמקפצה נוספת לוויתור הבא, כל וויתור כמדרגה נוספת בדרך השלבים לחיסול היישות הציונית מעל "אדמתם הקדושה.
במדה והיה עסקינן עם עולם ערבי דמוקרטי הרי אפשר שניתן היה לשכנע רוב דמוקרטי לכפות דעתו על המיעוט הפנאטי על מנת לשבת ולדבר שלום. אין הדבר כך. לא רק שהרוב הכולל אינו מעונין להותיר את היישות היהודית במקומה אלא שאין קיימים כלל מנגוננוני השלטון אשר יביאו מנהיגים פלשתינים לדבר שלום באשר הם מבטאים את רצון הרחוב וזה אינו חפץ (לזמננו אלו), להגיע לעמק השווה בתנאים אשר יבטיחו ביטחון למדינה היהודית בנוסך המערבי של "אני מנצח-אתה מנצח". הללו יהיו מוכנים לשבת ולדבר שלום אך במדה ויבחינו בנתיב אשר בסופו יעלה בידם לשלול ולאבד את מדינת היהודים על קרביה וכרעיה בנוסך המזרחי של: "אנו נגיע לעמק השווה עד שאני אהיה חזק יותר לטרפך"..
לכן, כאשר אנו מחצרצים "שלום עושים עם אויבים" הבעיה אינה טמונה בפלשתינים, אנו כבר יודעים את אשר עומד בפנינו. הבעיה הינה אנו עצמנו אשר גם לאחר 20 שנות לימוד מדממות, לא למדנו דבר. אנו לא למדנו כי המריבות הפנימיות, חילוקי הדעות, אפילו שינאת חינם שאין פישרה בין יריבים פוליטים הם שיביאו עלינו בסופו של יום את כליוננו. כל שמוחמד צריך לעשות הוא לשבת בנחת במקומו, לגלגל חרוזיו, לעשן נרגילה ולחזות בקרקס העיוועים היהודי טורף את עצמו.
שלום עושים עם אויב אשר ההכרה גמלה בליבו כי אפסו סיכוייו להשמידנו וכך בכורח המציאות עליו להגיע עמנו לעמק השווה. השלום אינו מגיע באשר הפלשתינים השטופים בעיוועי גדולה, בגיבוי כל ארצות ערב וחלק ניכבד מהעולם המערבי חושבים, מאמינים ומקווים כי עדיין יוכלו להכניענו לגרשנו ולהשמידנו.
ולכן, דרישתנו כי יכירו בנו כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל אינה מנטרה ריקה הבאה להפיס את דעתנו אנו, אלא יסוד מוסד בביטוי המוכנות הפלשתינית, הערבית והעולמית להכיר בחוסר התוחלת שבהשמדתנו אשר מאליה תביא לנכונות להגיע למצב של שלום. וה-ראיה, הללו אינם מוכנים כלל להכריז כזאת.
בלא שנידחוף יותר לעבר השלום למול אויב שאינו משוכנע ביתרונות שהשלום יביא לו, או לחילופין השתכנע כי מהלכים חד צדדיים יתרמו יותר עבורו מאשר לדבר עמנו שלום, הרי שלא נדבר שלום ולא ישכון שלום. במצב זה, כל שעלינו לעשות הוא להציג לאויבינו את נכונותנו לשלום תוך פתיחת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים ובמדה וחפץ בכך, הינו יודע היכן למצאנו. כנאמר "אתה יכול להביא הסוס לנחל, אך אינך יכול להכריחו לשתות מהם". שנפנים, "העגל (הזבון שלנו) לא רוצה לינוק", עובדה.
לאלו המדרבנים את ישראל לפתוח במשא ומתן לנוכח יריב לעומתי אשר אינו מעונין כעת בכך, הריהם בכך מנזקים חמורות את הענין הישראלי תחנוניהם הינם כל שמחמד צריך על מנת להקשיח עמדתו עוד יותר.
האמור לעיל אינו מונע בעדנו כמובן מלתקון תוכניות חדשות ויזומות ולבוא במגעים לא רשמיים ואחרים, עם אויבינו וידידינו, בנסיון לגשש ולמצוא נכונות עד ייכונו שיחות שלום פתוחות וגלויות.
בנוסף, ניראה כי הסכמי בינים אשר אינם מטפלים בבעיות הליבה של הסיכסוך אך מסדירים את מרקם החיים בין הניצים הינם הפתרון הזמני עד שירווח. זה אינו פיתרון אידאלי, גם הפלשתינים אינם נוהים אחריו, אך למצער זו תוכנית מדינית לעת הזו שניתן להציגה, לגלוש עליה ולקדמה באזורנו ובעולם.
אפשר ומלחמה גדולה ונוראה הבאה עלינו לרעה היא שתכניס ההכרה לקודקוד הערבי בקביעותנו כאן ואפשר והזמן על רוחות הקידמה אשר החלו לנשוב בצד השני, הוא שיחולל השינוי. כך או כך, שאיפתנו וחתירתנו לשלום אל לה לשכוך, אך עלינו להכיר במציאות הערומה ללא כחל ושרק ומציאות זו מלמדת כי השלום אינו בטווח ידנו כעת בתנאים המבטיחים בטחוננו וקיומנו, לואי והיה, אך הוא איננו.
עלינו לחדול מ"היסטריית השלום" המעוותת את חיינו ומוצצת את לשד עצמותנו יותר מאשר אויבינו גורמים לנו. עלינו לנוע לעבר השלום בכובד ראש, בראיה מפוקחת, ללא אשליות. עלינו להפנים כי אנו איננו קובעים במזרח התיכון באם ניחיה בשלום או תחת מלחמה. אינטרסים גלובלים ואחרים, גדולים ועצומים קובעים זאת עבורנו וכך, עלינו להתמקד בביצורנו הפיזי והחברתי הפנימי ראש וראשון כמוכנותנו לכל תרחיש אפשרי לפני שנוכל לקוות ולהשיג שלום אמת עם אויבינו.
אהרון רול
http://www.global-report.com/aroll/
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
